חיסכון מול ריבית

ע"א 6095/97
המערערת: ישראל איטר בע"מ

נגד

המשיב: בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה

רקע

1. המערערת, חברת איטר ישראל בע"מ, ניהלה עד שנת 1987 חשבון בנק אצל המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ, בסניף ככר היהלום ברמת גן (להלן – "הבנק"). בשנת 1987 העבירה את חשבונה לבנק אחר. ב- 13.2.92 הגישה המערערת תביעה כנגד הבנק לפיצוי כספי בעילות שונות בארבעה ראשים.
אשר לראש אחד, שוכנע הבנק בצדקת התביעה, ונותרו להכרעה שלושה עניינים שלגביהם טוענת המערערת כי הופרו חובות הבנק כלפיה ונגרם לה נזק:

א) שינוי של אחד ממרכיבי ריבית חובה המכונה "תוספת סיכון" בניגוד לדין וללא ידיעה והסכמה של המערערת;

ב) כפיית הבנק על המערערת לפתוח תכניות חסכון, תוך התניית העמדת אשראי או המשך הזרמתו של אשראי על ידי הבנק למערערת בקיומן של תכניות אלה;
ג) זיכוי מאוחר ב-10 ימים של חשבון המערערת בגין הפקדות שיקים במטבע חוץ המשוכים על בנקים בישראל.

2. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט זפט) קיבל את התביעה בחלקה ודחה אותה בחלקה האחר. בתחילה דן הוא בטענת התיישנות כללית שהועלתה על ידי הבנק לגבי התביעה ככל שהיא נוגעת לארועים שקדמו ל- 13.2.85 (להלן – "המועד הקובע") ואשר ארעו למעלה מ-7 שנים לפני מועד הגשת התביעה. הוא ראה לקבל את טענת ההתיישנות ולדחות את טענת ההגנה של המערערת כי חלה הפסקה במירוץ תקופת ההתיישנות מהטעמים האמורים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. לאור קביעה זו, נדחתה התביעה ככל שהיא נוגעת לארועים שקדמו למועד הקובע.
אשר לראש הראשון לתביעה – גביית-יתר של ריבית חובה קבע בית המשפט קמא כדלקמן:

שיטת קביעת הריבית שנהגה אותה עת בבנק התבססה על מרכיב ריבית בסיסי אחיד לכל הלקוחות, כשאליו מצטרף מרכיב תוספת באחוז קבוע, פרי הסכמה בין הלקוח לבין הבנק. לצורך יישום השיטה היה על הלקוח לחתום על מסמכים בבנק. המערערת לא חתמה על מסמכים כאמור ואילו הבנק שינה את שיעורי תוספת ריבית במהלך השנים 1984 ו-1985. בית המשפט הניח כי תוספת של 2% ריבית למרכיב הבסיסי היתה מוסכמת בין הצדדים עוד בטרם שונו שיעורי התוספת וקבע כי כל חיוב מעבר לשיעור זה נעשה שלא כדין. לפיכך ראה לבטל את חיובי הריבית העודפים שהבנק חייב את המערערת מעבר לתוספת ריבית בסיסית + 2% ולזכות את המערערת בהשבה של סכומי ההפרש לענין זה.
אשר לראש השני של התביעה הנוגע לטענת התניית שירות בשירות באשר לפתיחת תכניות חסכון כתנאי לקבלת אשראי בנקאי, קבע בית המשפט: על תכניות חסכון שנפתחו ב-1984 חלה התיישנות, וגם לגופן של תכניות אלה מדובר בתכניות שמומנו מחשבונו האישי של מר איטר, מנהל החברה, וכשהן נפדו תמורתן נגבתה על ידיו, כך שהמערערת שימשה צינור בלבד למעבר הכסף. אשר ל-3 תכניות חסכון שנפתחו ב-1985, נקבע כממצא עובדתי שלא הוכח כי הבנק היתנה בכפייה את המשך מתן האשראי למערערת בפתיחת תכניות חסכון.
הראש השלישי של התביעה התקבל בחלקו, ועניינו בזיכוי חשבונה הדולרי של החברה בשיקים נקובים במטבע חוץ משוכים על בנק אמריקאי-ישראלי בישראל 10 ימים לאחר הפקדתם. בית המשפט מצא כי הוכח נוהל בנקאי לפיו הפקדות שיקים מהסוג בו מדובר כאן יזוכו עד 7 ימי עסקים מיום ההפקדה. אי לכך, הוא זיכה את המערערת בפיצוי על האיחור במועדי הזיכוי של השיקים מעבר ל-7 ימים לאחר מועדי הפקדתם, ככל שמדובר בהפקדות שעניינן טרם התיישן מהמועד הקובע ואילך.
הערעור

3. המערערת קובלת בערעורה על העניינים הבאים:

א) שגה בית המשפט בקובעו כי חלה התיישנות על הארועים שקדמו לפברואר 1985;

ב) קבלת הערעור בטענת ההתיישנות צריך להביא לתיקון פסק הדין על דרך זיכוי המערערת בחיובי תוספת הריבית שנגבו ממנה שלא כדין גם במהלך 1984 ולא רק החל מ-1985, כפי שהדבר נעשה.
ג) טעה בית המשפט בקובעו כי לא ארעה התניית שירות אסורה על ידי הבנק ביחס לפתיחת תכניות החסכון.

ד) בסוגיית זיכוי שיקים המשוכים על בנק מקומי היה מקום לקבוע כי הזיכוי בחשבון צריך להיעשות ביום ההפקדה. יתר על כן, קבלת טענת ההתיישנות מחייבת מתן פיצוי בגין מרכיב זה גם לשנים שקדמו ל-1985.
נבחן את טיעוני הערעור לפרטיהם.

4. התיישנות

כנגד טענת ההתיישנות שהעלה הבנק כלפי תביעת המערערת נטען כי מירוץ ההתיישנות הופסק לגבי כל ראשי התביעה משני טעמים:
הראשון – כי חל כאן סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה."

השני – כי חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."
אשר לטעם הראשון, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן ביסוס לקיומה של תרמית או אונאה מצד הבנק, והדבר אף לא נטען ברוח זו בכתב התביעה. אף אילו הוכחה כפייה באשר לפתיחת תכניות חסכון והתקיימה התנייה פסולה של שירות בשירות, הגם שמדובר במעשה אסור הנוגד לדין, אין הוא שקול כתרמית או אונאה. מכאן שלא הופסק מירוץ ההתיישנות מטעם זה. אשר לטעם השני נקבע כי לא נטען ולא הוכח כי נעלמו מן המערערת עובדות המהוות את עילת התביעה, ואם אכן נעלמו עובדות כאלה, לא נטען ולא הוכח כי גם בזהירות סבירה לא ניתן היה למונען.
גישתו של בית המשפט המחוזי נראית לי ואינני רואה מקום להתערב בה. ייאמר תחילה כי המערערת לא השיבה כלל לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הבנק בכתב הגנתו מלבד בסיכומי טענותיה בסוף המשפט. ממילא, בניהול המשפט לא מיקדה תשומת לב כלשהי להוכחת האלמנטים הדורשים הוכחה לצורך ביסוס הגנתה בפני טענת ההתיישנות וענין זה צריך להילמד, אפוא, מכתבי הטענות ומחומר הראיות שהוגש בתיק.
אשר לעילה האמורה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא נטען ולא הוכח כי הבנק נקט במעשי תרמית או אונאה וכי מעשים אלה נודעו למערערת רק בשלב מאוחר יותר.
כתב התביעה אינו מייחס לבנק מעשי תרמית ואונאה. הוא מתמקד בטענות בדבר מעשים אסורים שביצע הבנק הנוגדים את הדין, ומייחס לבנק מעשי הטעייה ועושק כמשמעותם בדיני החוזים "כאשר הבנק ניצל את האימון שהתובעת נתנה בו ואילצה לבצע פעולות חסרות כל הגיון כלכלי, אשר לא היה בהן אלא להעשיר את הבנק על חשבון התובעת". מעשה הטעייה עשוי על פי תוכנו להגיע כדי תרמית משהוא על פי טיבו בבחינת היצג כוזב של עובדה בכוונה שהמוטעה יפעל על פי ההיצג (השווה הגדרת תרמית בסעיף 56 לפקודת הנזיקין). אולם עובדות כתב התביעה אינן מבססות טענות של מצגי עובדה כוזבים והסתמכות המערערת עליהם. תנאי סף להפעלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא כי טענת התרמית או האונאה תהווה עילת תביעה ותיטען בפירוש ובפירוט (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מח(3) 455, 458-9). בענייננו, לא נטענה הטענה במפורש, ומכל מקום לא פורטה במידה הנדרשת לפי תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. יתר על כן, הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא אינם תומכים כלל בקיומן של פעולות תרמית ואונאה מצד הבנק, גם אם נקבע שבעניינים מסוימים פעל הבנק בניגוד לדין או שלא על פי הנוהלים. יש להוסיף, כי נוכח ממצאים אלה אין גם מקום לטענה כי עילת התביעה בגין התניית שירות בשירות התגבשה לראשונה רק עם הפסקת הלחץ הכלכלי שהפעיל הבנק כביכול על המערערת שהתרחש עם העברת חשבונה לבנק אחר ב-1987 (ראה לענין זה ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים, פד"י נג(1) 577, פסקה 8).
גם תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כמפסיק מירוץ ההתיישנות לא הוכחה בענייננו. לא ניתן ביסוס כלשהו לקיום התנאי לפיו נעלמו מן המערערת עובדות המהוות את עילת התביעה "מסיבות שאינן תלויות בה", וכי אף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן. העובדות הנוגעות לפעילות הבנק בכל התחומים השנויים במחלוקת בין הצדדים היו בהישג ידה של המערערת: החיובים בריבית – היתר דווחו באופן סדיר על ידי הבנק למערערת, והנסיבות הקשורים בפתיחת תכניות החסכון היו גם כן בידיעתה. היא הרי טענה כי פתיחתן לוותה בכפייה ואיומים וטענה זו אינה יכולה
להתיישב עם עמדה לפיה העובדות הצריכות לקיום עילת התביעה לא היו ידועות לה.
הוא הדין לגבי מועדי זיכוי השיקים במטבע חוץ אשר המידע לגביהם היה זמין ואף דווח למערערת. אלא שההשלכות מן המידע הכולל הזה הוערכו והובנו על ידי המערערת רק לאחר שפנתה למומחה – חב' שגיא – וביקשה כי הנתונים ינותחו על ידה. לאור ממצאי הבדיקה הגישה את התביעה. מועד הגשת ממצאי המומחה לבעל הדין אינו יכול להחשב לצורך הענין כמועד הקובע לצורך התיישנות שהרי לא היתה מניעה כי ניתוח הנתונים הידועים ייעשה זמן רב קודם לכן. עיתוי הבדיקה נתון להחלטת המערערת ובחירתו על ידה אינו יכול לשמש טענה טובה לצורך עיכוב תחילת מירוץ ההתיישנות לענין הגשת תביעה.
בערעור העלתה המערערת טענת הגנה נוספת בסוגיית ההתיישנות הנסמכת על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לטענתה, בין עילות התביעה מצויה עילה בגין נזק שנגרם לה. מכח אותה הוראה יום היווצרות עילה זו לצורך תקופת התיישנות הוא יום ארוע הנזק, ואם לא נתגלה ביום הארוע – ביום בו נתגלה הנזק. על פי הטענה, יש להחיל הוראה זו על ענייננו ולומר כ ההתיישנות תחל מיום גילוי הנזק – קרי: מיום מתן ממצאי המומחה בדבר הנזקים שנגרמו למערערת.
אין לקבל טענה זו. ראשית, היא לא הועלתה כלל בערכאה דלמטה, ואין מקום להיזקק לה לראשונה בערעור. מעבר לכך, בנסיבות המקרה כל הנתונים הנדרשים היו בידיעתה המלאה או בהישג ידה של המערערת מיד עם התרחשות הארועים ולכן גילוי הנזק, במידה שנגרם, היה אפשרי במועד ארוע הנזק או סמוך לאחריו. בנסיבות אלה גם דין טענה זו להידחות, הן מטעמים דיוניים והן מטעמים ענייניים.
לאור האמור, יש לאמץ את קביעת בית משפט קמא בסוגיית ההתיישנות לפיה חלה התיישנות על כל הארועים נשוא התביעה עד למועד הקובע.
5. חיובי ריבית שלא כדין

הטענה בערעור מתמקדת בהחלת ההתיישנות על חיובי הריבית שהבנק חייב בהם את המערערת שלא כדין בשנת 1984. משנדחתה טענת המערערת בסוגיית ההתיישנות, ממילא גם דין טענה זו להידחות, ויש לתמוך במסקנת בית משפט קמא לפיה חיובי הריבית המופרזים יבוטלו החל מהמועד הקובע ואילך.
6. התניית מתן אשראי בפתיחת תכניות חסכון

טענות המערערת מתייחסות לשתי מערכות תכניות חסכון: – האחת – תכניות שנפתחו ב-1984 והשניה – תכניות שנפתחו ב-1985. לענין המערכת הראשונה, משנתקבלה טענת ההתיישנות במלואה, שוב אין מקום לבחון את טיב התכניות שנפתחו בתקופה שחלה עליה התיישנות. אשר למערכת השניה – אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: ביום 31.10.85 נפתחו 3 תכניות חסכון בסכום כולל של 6 מליון שקל ישן על שם ישראל איטר, בנו דורון, ובתו שרית. מר איטר טען כי כל שלושת התכניות נכפו עליו על ידי מנהל סניף הבנק מר דנגור בניגוד לרצונו, כאשר יכולת הכפייה של הבנק נסמכה על נזקקותה של המערערת לאשראי. בית המשפט מצא כי במישור העובדתי לא הצליח מר איטר לעמוד בנטל ההוכחה הרובץ עליו להוכיח קיומה של כפייה. הוא ציין כי בגלל מעבר הזמן הרב מאז הארועים – כשבע שנים – לא יכול היה מר איטר כעד המרכזי, לזכור פרטים לגבי הענין ואי לכך הוא קבע (עמ' 9):

"הרושם הכללי שנוצר אצלי מעדותו של מר איטר הוא שאין הוא זוכר דבר משיחות שהיו לו עם מר דנגור בנושא תכניות החסכון, מפני ששיחותיו עם מר דנגור התנהלו על מי מנוחות ולא כללו איומים גלויים או מוסווים."

בית המשפט מנתח גם את הפן האובייקטיבי של הנתונים כדלקמן: במועד בו נפתחו התכניות ב- 31.10.85 היה חשבון החברה ביתרת זכות אף שיומיים לאחר מכן נוצרה יתרת חובה אשר גדלה משמעותית בתוך פרק זמן קצר. דפי החשבון של החברה העלו שגם לפני מועד פתיחת התכניות הראה חשבון החברה יתרת זכות לעיתים מזומנות. סכום ההפקדה בתכניות לא היה משמעותי ביחס למחזור הכספי של המערערת, ומר איטר הודה כי החזר ההלוואות שנלקחו מהבנק לצורך פתיחת התכניות לא היה מכביד. מאחר שהמערערת נמנתה על הלקוחות הגדולים של סניף הבנק, לא נראה סביר לבית המשפט כי מר איטר אולץ לפתוח תכניות אלה תחת איום כי האשראי לחברה יופסק אם לא יעשה כן, ומר איטר עצמו העיד כי לא היתה לגביו שום הגבלה במשיכות כספים מהבנק וכי לא הוענקה לחברה כל טובת הנאה נוספת עקב פתיחת התכניות.
סמוך ל- 31.10.85 נערכה בבנק בדיקת בטחונות שניתנו לו על ידי החברה כנגד אשראי שניתן לה ונמצא כי יש עודף ניכר של בטחונות בידי הבנק גם מטעם זה לא נראה כי היתה לבנק עילה כלכלית לדרוש הגדלת בטחונות. יתר על כן, במצב הבטחונות המשופר הזה, היתה החברה יכולה בכל עת להעתיק את עסקיה לבנק אחר אילו אמנם הוצב בפניה איום כי האשראי המוזרם אליה יפסק אם לא ייפתחו תכניות החסכון.
בנסיבות אלה, המשך פעילותה הפיננסית של החברה עם הבנק מעיד על קיום מערכת יחסים עיסקית תקינה שאינה מתיישבת עם מעשי כפייה ואיומים. יתר על כן, בית המשפט התרשם מאישיותו של מר איטר כאדם שלא היה כופף עצמו לאילוצים ולמעשי כפייה שנועדו להכריחו לפעול בניגוד לרצונו ובודאי כך כאשר פתוחה בפניו הדרך להעביר את עסקיו הפיננסיים לבנק אחר. בית המשפט לא שלל אפשרות כי היה למר איטר ענין לפתוח תכניות שתמורתן תועבר לזכות חשבונו הפרטי כפי שזה אכן נעשה ב-1987 בעוד הוצאות המימון באמצעות חיובי הריבית הוטלו על החברה. לאור כל אלה קבע בית המשפט את הממצא העובדתי הבא:

"נקבע בזאת כממצא עובדתי שהטענה בדבר כפייה והתנאת המשך האשראי בחשבונה של התובעת בפתיחת חשבונות החסכון לא הוכחה להנחת דעתי, גם לא כדי הטיית הכף לטובת התובעת על פי מאזן ההסתברויות".
7. המערערת ממקדת את טיעוניה באשר לקביעות בית המשפט בעניינים אלה כדלקמן:

א) די בכך כי הבנק נוטע תחושה של מחוייבות בלב הלקוח בדבר חובת פתיחת תכניות חסכון כדי שהדבר יהווה עבירה של התניית שירות בשירות, ואין צורך להראות התאמה בין מועד פתיחת התכנית למועד הגדלת האשראי.
ב) התכניות מומנו משתי הלוואות שהועמדו לחברה ואשר נפרעו מתוך חשבון החברה היה אשר אותה עת ביתרת חובה שנשאה ריבית חריגה גבוהה.
ג) משחשבון החברה נמצא ביתרות חובה גדולות ונושא חיובי ריבית חריגה , אין זה סביר כי תכניות החסכון שמומנו מהלוואות הבנק היו נפתחות אלמלא עמידתו של הבנק על כך. יתר על כן, כמה ימים לפני פתיחת התכניות עשה מר איטר פעולות להקטנת יתרות החובה בחשבון החברה. יתרת הזכות הזמנית ביום פתיחת התכניות הפכה תוך פרק זמן קצר ביותר ליתרת חובה משמעותית. מכל אלה מסתבר, על פי הטענה, חוסר הכדאיות האובייקטיבית בפתיחת התכניות אותה עת; שכן היה מתבקש אז להקטין את שיעורי הריבית החריגה בחשבון החברה עקב יתרות החובה הגדולות בה, ולא לפתוח תכניות חסכון במימון אשראי בנקאישפרעונן מתוך חשבון החברה הגדיל את יתרות החובה ואת הריבית החריגה שחלה עליה.
עוד נטען כי אין להתעלם מכך שמנהל סניף הבנק הודה כי הציע למערערת לפתוח תכניות חסכון שימומנו מהלוואות הבנק, אולם לא יכול היה להסביר את ההצדקה לדבר על רקע מדיניות בנק ישראל למנוע פתיחת תכניות חסכון המותנות במתן אשראי מטעם הבנק.

8. תשובת הבנק לטיעונים אלה היא זו:

א) ההפקדה לתכניות מומנה אמנם מהלוואה שניתנה לחברה והיא היתה חייבת בפרעונה, אך למעשה הכוונה היתה שההפקדות וההלוואות תהיינה פרטיות ולכן חוייב כרטיסו האישי של מר איטר בחברה בתשלומי הריבית. אם כך, הרי מדובר בהפקדה פרטית של מר איטר, כאשר חשבון החברה משמש צינור בלבד, ומכאן שלחברה ממילא לא נגרם כל נזק. ראייה ל"פרטיות" התכניות היא בכך כי כאשר נפרעו ההלוואות הן הוזרמו לחשבונו הפרטי של איטר. והיה אם כרטיסו האישי של איטר לא חוייב בתשלומי פרעון ההלוואה, כי אז יש בכך משום העברת כספים בלתי חוקית מהחברה לאיטר.
ב) בחודשים 10/85-11 עמדה החברה, לפחות בחלק מהתקופה, ביתרות זכות גבוהות.

ג) בשנת 85 עמד מחזורה החודשי של החברה על 86,000 ש"ח ובהלוואות שפרעונן כרוך ב-4 תשלומים של 1852 ש"ח כל אחד לא היה משום הכבדה על החברה.
ד) אילו חשב מר איטר כי ישנה בעיה עם תזרים המזומנים של החברה או מצב היתרות בחח"ד יכל היה להמיר פקדונות מט"ח בסך 20,000 ש"ח, להזרימם לחשבון והוא הדין בכספי תכניות חסכון שהשתחררו.
ה) ההחלטה לפתוח תכנית חסכון אינה מבוססת רק על מצבו של המשקיע בהווה אלא גם על ציפיות לעתיד.

ו) מצב האובליגו של החברה מראה כי היו לה בטחונות בשיעור כמעט כפול מהתחייבויותיה וגם לאיטר היו כספים ניכרים, והחברה לא נזקקה להגדלת אשראי מאז יוני 1985 – מכאן שלא היתה למר איטר עילה כלשהי להיכנע ללחץ כלשהו גם אילו הופעל על ידי הבנק.
ז) ב-4 חודשים בין 8/85 ל- 11/85 פדו בני משפחת איטר תכניות חסכון בסך כולל של 52,500 ש"ח בלא שהבנק ניסה לעכב פדיון זה ובחודש בו, על פי הטענה, נכפתה על המערערת פתיחת 3 תכניות חסכון, שוחררו תכניות חסכון בסך 26,000 ש"ח. סביר להניח כי כנגד תכניות חסכון ששוחררו במחצית השניה של 1985 החליטו בני המשפחה להשקיע כ- 12% מהם בתכניות חסכון חדשות בתנאי מימון נוחים.
עד כאן לטיעוני הצדדים.

9. חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן – "חוק הבנקאות") קובע בסעיף 7(א) כדלקמן:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין אלא אם קיים קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."
האיסור על התניית שירות בשירות, אם אינו כרוך בקשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש ובין התנאי, מהווה בעת ובעונה אחת עבירה פלילית (סעיף 10 לחוק) ועוולה נזיקית (סעיף 15 לחוק). על פי ההלכה הפסוקה, הסכם למתן שירות שנעשה אגב התנייה פסולה בטל בבחינת "חוזה אסור" מכח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973.
מטרות האיסור על התניית שירות בשירות הן שונות ואינן עשויות מיקשה אחת:

(א) אחד ההיבטים לאיסור על התנייה כאמור נועד למנוע עקיפת החובה המוטלת על הבנק לתת שירותים שיוחדו רק לו. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות אוסר על בנק לסרב סירוב בלתי סביר ליתן שירותים מסוגים מסוימים, וסק'(ב) קובע כי התנייה בלתי סבירה למתן שירות כמוה כסירוב בלתי סביר לתיתו. התנאת שירות שחובה לתתו במתן שירות אחר עלולה להיחשב תנאי בלתי סביר שדינו כסירוב בלתי סביר למתן שירות (ראה דברי הכנסת, קריאה ראשונה, כרך 90, עמ' 798, דברי שר המשפטים ניסים). עם זאת, מתן אשראי אינו בגדר העניינים שהבנק חייב לתת שירות בנקאי לגביהם, וזאת נקבע בסעיף 2(א)(2) סיפא לחוק הבנקאות. מכאן, שתכלית האיסור על התניית שירות ככל שהוא נועד להבטיח כי בנק לא יסרב ליתן שירות שהוא חייב לתתו אינה מתקיימת כאן משטענת ההתנייה במקרה זה נוגעת למתן אשראי בנקאי המותנה בפתיחת תכניות חסכון (השווה מ. מזרחי, התניית אשראי בנקאי בחסכון בבנק, הפרקליט מג, 1996, עמ' 347).
(ב) מטרה נוספת ביסוד איסור התניית השירות הינה למנוע ניצול עמדת הכח של הבנק כדי לכפות על לקוח המצוי בעמדת מיקוח חלשה לקבל שירות בנקאי שהוא אינו מעונין בו כתנאי לקבלת שירות בנקאי שהוא זקוק לו. עיקרה של תכלית זו במיתון הפער ביחסי בנק ולקוח, מניעת הטעייה ועושק כלפי הלקוח, ורצון לפתח מערכת יחסים הוגנת ואמינה בתחום הבנקאות (הצעת חוק הבנקאות, קריאה שניה ושלישית, דברי הכנסת, כרך 91, עמ' 2398). האיסור נועד, בין היתר, להגן על הלקוח מפני מצב נחיתות עקב כשל-שוק הקשור בקושי בקבלת מידע רלבנטי וקושי ביכולת לנתחו ולהעריכו – דבר הגורע מכושרו של הלקוח לבחור באופן אמיתי בין שירותים בנקאיים שונים.
ג) היבט נוסף לאיסור נועד למנוע עקיפת שיעור ריבית מירבי לאשראים המצויים בפיקוח בדרך התניית שירותים בנקאיים, למשל על דרך פתיחת תכנית חסכון במימון אשראי הבנק הנפרעת מחשבון המצוי ביתרת חובה שעליה משולמת ריבית חריגה (וינרוט, אדלשטיין, התניית שירות בשירות, עמ' 12).
יוצא, אפוא, כי האיסור על התנאת שירות בשירות חל על שירותים בנקאיים שחובה על הבנק לתיתם והן על אלה שאין חובה עליו לתיתם (ובכלל זה מתן אשראי בנקאי). עם זאת, מקום שמדובר בהתנייה הנוגעת לשירות בנקאי שחובה לתתו עלול להיות קושי להוכיח כי קיים צידוק להתנייה במובן קיומו של קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי, כמפורט בסיפא לסעיף 7(א) לחוק. לעומת זאת, מקום שמדובר בהתניית שירות בנקאי שאין חובה לתיתו, עשויה הוכחת קיומו של צידוק כזה להתנייה להיות קלה יותר.
10. קביעת ממצאי העובדה לענין קיום התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת ממצאים שנילוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באיזמל ניתוח ראייתי חד בשים לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התנייה פסולה, השקולות להפרת החוק (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חב' לביטוח בע"מ, פד"י מ(1) 589 עמ' 605-6).
הוכחת תנייה פסולה ואי סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על ידי התאגיד הבנקאי, העדר קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתנייה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מט(5) 53, 55).
משמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז ארעו הארועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח בין בשל מעבר הזמן והעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים בעל פה המתנהלים עם לקוחות והן בשל התחלופה בכח אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה, עשוי להיות כי גרסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על ידי עדות חד משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגרסת ההפרה (סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש)).

11. סוגיית התנייה פסולה של שירות בנקאי אינה קלה לאיתור, במיוחד בעיתות אינפלציה במשק, כאשר השוק פועל כ"בראי עקום" ולא אחת נעשות פעילויות כלכליות ספקולטיביות מתוך נסיון להפיק רווחים וטובות הנאה כתוצר של אי סדירות המשק כאשר בשיקול רציונלי שלאחר מעשה יקשה למצוא להן הצדקה כלכלית. וכן, לא אחת, מה שעשוי להיראות כפעולה חסרת הגיון כלכלי, המוסברת לאחר מעשה כאילוץ מטעם הבנק, אפשר והיא מונעת מחישובים סובייקטיביים של לקוח שנועדו לקדם מטרות אישיות שונות, ובהם שיקולי מס, יחס בין משק עיסקי למשק ביתי, וכו'. יש, על כן, להזהר מפני בחינת טענה בדבר תנייה בנקאית פסולה כמחשבה לאחר מעשה אלא לבוחנה באמות מידה של זמן-אמת.
12. לא נדרשת הוכחה ישירה בדבר קיום כפייה ואילוץ מצד הבנק למתן השירות המותנה אלא די במסר כזה כלפי הלקוח אפילו נעשה בלשון עדינה ומנומסת (ע"א 6505/97 בוני תיכון נ' בנק הפועלים, שם). אינדיקציה אפשרית לקיום תנייה פסולה ניתן לראות באלה: סמיכות זמנים בין מתן השירות המבוקש למתן השירות האחר; השוואה בין היקף השירות המבוקש להיקף השירות האחר; ובירור הכדאיות הכלכלית מבחינת הלקוח בהצמדת שני השירותים, העשוי לרמז כי הדבר הוא פרי בחירתו ולא פרי אילוץ (ע"א 4644/91 כובשי נ' בנק הפועלים, פד"י מט(1) 617, 620).
13. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית בסוגיית התניית שירות בנקאי פסולה אלא במקרים חריגים, אולם כאשר הקביעות העובדתיות אינן מעוגנות בממצאי מהימנות בלבד אלא נוספים להם שיקולי הגיון וסבירות, פתוחה הדרך להתערב ביתר קלות (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' רחמים, פד"י מז(3) 240, 249).
מן הכלל אל הפרט:

14. צדק בית המשפט המחוזי בהסיקו מחומר הראיות כי לא הוכחה התניית שירות בשירות מצד הבנק. מסקנה זו נובעת בראש וראשונה מהעדר יכולתו של מנהל המערערת מר איטר להציג תיזה ראייתית אמינה לגבי מה שהתרחש עובר לפתיחת תכניות החסכון – תיזה שכנגדה הוצגו ראיות הבנק השוללות מכל וכל קיום התניית שירות פסולה. אולם גם הנתונים האובייקטיביים אינם מאששים את גרסת ההתנייה, והטענה נותרת לאקונית, כאשר הנתונים הידועים עשויים להתפרש לכאן ולכאן.
15. אשר לגרסה העובדתית של מר איטר, בית המשפט המחוזי ניתח בקפידה את עדותו ובצדק קבע כי לא הוצגה בה תשתית ברורה של התנייה, פרט לדברים כלליים ובלתי מוגדרים באשר ללחץ, אשר, כביכול, הופעל עליו מצד הבנק, כאשר הוא מלווה את עדותו באמירות המעידות על אי זכירה של פרטים, ושמא אי ידיעתם מחמת שההתרחשויות לא ארעו כפי שהוא מציגן עתה, לאחר שמונחת לפניו חוות דעת מומחה שאפשר שהעלתה בפניו לראשונה את אפשרות קיומה של התנייה פסולה. יש עוד להעיר בהקשר זה כי כתב התביעה לאקוני לחלוטין בנושא זה ואינו מספק כל פירוט שהוא לגבי ארועי ההתנייה; בתצהירו אומר מר איטר (סעיף 11) כי מנהל הסניף אמר לו שאין לחברה מספיק בטחונות כנגד האשראי שניתן לה ולכן הוא נדרש לפתוח תכניות חסכון אישיות כדי שישמשו בטחון וישועבדו לבנק. מראיות שהובאו הוכח כי רמת הבטחונות שהיתה לחברה בבנק היתה גבוהה מהנדרש בהתייחס לחובותיה והדבר שולל במידה רבה את האמירה הזו בתצהיר. בנסיבות אלה גם לא סביר כי הבנק היתנה את פתיחת תכניות החסכון בהמשך מתן אשראי, כאשר ידוע כי מצבת הבטחונות של החברה היתה גבוהה ממצבת חובותיה כלפי הבנק.
16. מעבר לכל אלה, הובאה שורה של נתונים אובייקטיביים שיש בהם כדי לשלול, על פניהם, התנייה פסולה של פתיחת תכניות החסכון במתן אשראי או בהמשך מתן אשראי: מר איטר עצמו העיד כי לא היתה הגבלת אשראי ו"תמיד משכתי כמה שרציתי" (עמ' 25); כמו כן מחוות דעת המומחה שניאור עולה כי לא ניתנה לחברה כל הטבה בגין פתיחת תכניות החסכון ולא היתה כל קורלציה בין פתיחתם לבין אשראי שניתן

לחברה. ביוני 1985 כ-4 חודשים לפני פתיחת התכניות – מועד פתיחת תכניות החסכון נשוא המחלוקת – הועלה האשראי החריג לחברה מ-2,000 ש"ח, ל-15,000 ש"ח ודוקא באוקטובר 85 לא היה כל שינוי באשראי הכללי שניתן לחברה. מסגרות האשראי שלה נשארו קבועות עד יוני 1986 – זמן ניכר לאחר פתיחת תכניות החסכון. יתר על כן, תכניות חסכון אלה לא היו משועבדות לחובות החברה שכן לא היה צורך בכך, משרמת הבטחונות של החברה בבנק היתה גבוהה באופן ניכר מרמת חובותיה לבנק. ואחרון – כספי תכניות החסכון נפדו לחשבונם הפרטי של איטר ובני משפחתו ולא לחשבונה של החברה כאשר הקרן ממומנת בהלוואה והרווחים פטורים ממס.
17. נכון הוא כי כספי ההלוואה הבנקאית מומנו מכספי החברה שהיתה בתקופות מסוימות, אף כי לא בכולן, ביתרת חובה משמעותית ונתחייבה בריבית חריגה. לכאורה לא היה, על פני הדברים, הגיון כלכלי בפתיחת תכניות חסכון בהלוואת הבנק הממומנת על ידי החברה מריבית חריגה. אולם הנתונים מראים כי מר איטר פתח את התכניות לצרכים פרטיים ותיעל את כספי פדיון התכניות לכיסם הפרטי של בני משפחתו ולא ראה לנכון להעביר נכסים כספיים שהיו לו לכיסוי יתרות החובה בחשבון החברה. כך עשה גם לגבי נכסים כספיים אחרים שלא שועבדו לחובות החברה בבנק והוא לא ראה לנכון לתעל אותם להורדת החריגה בחשבון החברה. סביר להניח כי הדבר נעשה מתוך חישובים כלכליים אישיים של מר איטר שאת פרטיהם לא חשף בפני בית המשפט. אין להוציא מכלל אפשרות כי הפטור ממס על תכניות החסכון והעובדה כי שמשו צרכים פרטיים של משפחת איטר, תוך מעורבות החברה במימון הלוואת הבנק, שימשו מטרות כלכליות של מר איטר שאת מהותם המדויקת קשה להעריך מתוך חומר הראיות שהובא. לא נחשף בבירור היחס בין חיובי החברה במימון תכניות החסכון לבין חיובו הפרטי של איטר לגביהם, ועשוי להיות כי פתיחת התכניות הפרטיות היתה כדאית למר איטר על רקע מימונן על ידי החברה, אולם, כאמור, ענין זה לא הובהר עד תום. עוד יש לציין כי חשבון החברה נע בין יתרות זכות ליתרות חובה ולא מן הנמנע הוא כי מר איטר צפה צפי אופטימי לתזרים מזומנים חיובי לחברה לטווח ארוך. ואכן, בשנת 1985 נע חשבון החברה בין יתרות זכות ליתרות חובה מעת לעת.
מעבר לכל אלה, היה בסיס לקביעת בית המשפט כי המערערת היתה לקוחה רצינית של הבנק בהיותה בעלת מחזור עסקים נכבד, ואילו נכפה על מנהלה לפעול בניגוד לרצונו כתנאי לקבלת אשראי לא היה כל מחסום בפניו לחסל את עסקיו עם הבנק ולפנות לבנק אחר. הדבר לא נעשה, מן הסתם, מאחר שהפעילות הפיננסית עם הבנק נעשתה על דעתו ולרצונו.
18. יוצא מכל אלה: צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא הוכחה התניית שירות פסולה מצד הבנק, ובכלל זה, לא הוכח מיתאם כלשהו בין פתיחת תכניות החסכון לבין מתן שירות או מתן הטבה כלשהם.
זיכוי חשבון המערערת בגין הפקדת שיקים

19. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לקביעת ממצא בדבר המועד בו חלה על בנק חובה לזכות את חשבון הלקוח בגין הפקדת שיקים במטבע חוץ משוכים על בנק ישראלי. אולם הבנק עצמו הציג את נהליו בפני הלקוחות, על פיהם היתה חובת זיכוי על פי יום ערך לאחר 7 ימי עסקים ממועד ההפקדה. אי לכך חוייב הבנק לפצות את המערערת בגין איחור של 3 ימי עסקים לגבי שיקים שסכומם זוכה בחשבון החברה 10 ימים לאחר הפקדתם. המערערת קובלת על קביעה זו בטענה כי מאחר שמדובר בשיקים המופקדים ומשוכים על בנק מקומי, אין הצדקה לעיכוב של 7 ימים עד לזיכוי החשבון. היא משתיתה טענתה על חובות תום לב והגינות בפרקטיקה הבנקאית ומביאה כראיה את העובדה כי אילו הציגה שיק במט"ח וביקשה לפורעו באופן מיידי היתה יכולה לקבל את תמורתו בו ביום. כך צריך להיות הדין, ולטענתה, גם לענין זיכוי סכום השיק בחשבון.

טוען הבנק בתשובה כי מדובר בפרקטיקה בנקאית מוכרת, ומכל מקום, המערערת לא הביאה כל ראייה לגבי המקובל בענף הבנקאות בתחום זה. יתר על כן, נטען כי גם הבנק בענייננו מזכה את החשבון באופן מיידי כאשר השיקים משוכים על חשבון המתנהל אצלו. שונה הדבר כאשר השיקים משוכים על בנק אחר, וכך מקובל גם בבנקים אחרים.
אינני רואה להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי גם בסוגיה זו. המערערת לא הניחה תשתית לקיומו של נוהג בנקאי שונה מכפי שהיה נהוג בבנק, וממילא לא הצביעה על כך שהיה בנוהל זה משום פעולה שלא בתום לב מצד הבנק כלפי לקוחותיו.
20. אציע לחברי, אפוא, לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת לשלם למשיב את הוצאותיו בערכאה זו בסך כולל של 20,000 ש"ח.
השופט ת. אור:

אני מסכים.

השופטת ט. שטרסברג-כהן:

אף אני כחברתי בדעה שדין הערעור להידחות ומוצאת אני להוסיף הערה:

בית המשפט המחוזי קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לקביעת ממצא בדבר המועד בו חלה על בנק חובה לזכות את חשבון הלקוח בגין הפקדת שיקים במטבע חוץ, משוכים על בנק ישראלי. על פי נוהלי הבנק חובת הזיכוי היא על פי יום ערך לאחר 7 ימי עסקים מיום ההפקדה.
במצב דברים זה ובהעדר תשתית ראייתית במקרה שלפנינו, נראה לי כי ראוי שהנוהג הנטען לעיכוב של 7 ימים עד לזיכוי החשבון, ייבדק על ידי המפקח על הבנקים.
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.